אז ככה,

אני חוזרת עכשיו ממסיבה בגן של הבת שלי,

שלישית בסדרה לשנה זו.

ב"ה יום יום, לא מתלוננים.

השנים הכי יפות, והשעות הכי פוריות בעבודה.

איזו הפקה , איזה תנועות,

גן מהצלופנים.

רק הבת שלי שנולדה ב-31-12

ורק בטבת הבא תהיה בת 4

היתה פחות קשורה לקונספט האירוע.

אז כל המסיבה היא העדיפה את המגע של החצאית פליסה שלי.

פרץ נוסטלגי של האקורדיון המיתולוגי מהמסיבות של פעם, כנראה:)

אז זרמתי,

הסתדרנו יופי ביחד, מבטיחה לכם.

אז למה אני שופכת את זה?

כי למדתי שיעור כואב איך לא להצליח לגעת בכאב –

או איך להבחיל או לגרד

או איך להרחיק מהמודעה שלי קוראים,

קופי של טקט, הייתי קוראת לזה.

וואו, אמא של אתי, יש ילדים כאלו, אל תקחי ללב,

(מהשתגידי- לא לוקחת)

הכל טוב, אל תלחצי עוד מעט היא תהיה הכוכב של הגן

(אני כבר רואה כוכבים, איזה מזל)

 וואו, מסכנה, לכי הביתה בשביל מה הגעת?

(תודה נשמה, לא חשבתי על זה, הגעתי רק בשביל לראות את הבת שלך רוקדת)

והכי מדמיע

נאום המפעילה –

אתי, חבל, אמא תהיה עצובה, רטוב לה בעיניים.

***

 גם לכם נהייתה פריחה?

לא נעים  להכיר – אנשים מרחמים עלי 🙂

אנשים חשובים –

קשה לכם לראות שהבת שלי לא רוקדת,

לא הייתם רוצים להיות במקומי?

אז תכילו אותי, לא את הכאב שלכם.

***

טוב, אחרי כזה חשבון נפש נוקב חשבתי לעצמי,

רוצה להצליח למשוך? שהפרסום שלך יתפוס והדהד?

תחשבי מה נעים לקהל היעד שלך לקרוא.

לא בטוח שהוא רוצה שתכלילי אותו כלא משתלט על ילד

אלא רק רוצה טיפים להורות מגדלת,

לא בטוח שהוא רוצה שינקזו לו את המוגלה

אלא רק ישימו משחה מאלחשת.

דוחה אותו כשמראים לו כוס מים מלוכלכים

ומפמפמים לו שזה מה שהוא שותה.

הוא לא רוצה שציפורן חודרנית תחדור לו בלייב לפרונט.

ועולם הביוטי בכלל צריך להמציא גלגל חדש

שיפסיק למרוט לאנשים את העצבים והשערות:)

אז אפשר לעדן, להיות רגישים

להעצים, לא רק לבוסס בשלילי

תתארו את המציאות אבל אל תחפרו במקום הכואב

זו עבודה עבודה, אין אפס

כי עוד לא מצאתי בית מרקחת- לקופי של טקט!

לסיום אני מנסה להסתכל לפוסט הזה בעיניים מעודנות, ותוך כדי שמה פס על כל מיני שורת שאין להן ניואנסים:)

תוכלו להמשיך ולמרק אותו שמן זית זך.

קדימה, שתפו – איזה שורות מגרדות גס אתם מעדנים לפרסום הבא?

[נ.ב. ויזואלֶי אילוסטרציה להמחשת המסר ולהשלמת החוויה הרב-חושית]

____