שלום חברים, מה שלומכם?
קוראים לי איציק חורי ואני קופירייטר במשרד הפרסום בולטון פוטנציאל ועצמאי.

את הטור הראשון שלי בפלטפורמה המיוחדת הזו אני רוצה להקדיש לגישה מדהימה שלמדתי, שהפכה את כל העבודה על קופי להרבה יותר כיפית, נעימה ומוצלחת.

קיבלתי אותה ממנהל הקריאייטיב שלי, שלמדתי ממנו המון ויש לי עוד הרבה מה ללמוד. אם אני לא טועה הוא קיבל אותה מגדעון עמיחי.

גישה שמסתכמת במשפט אחד, ששמעתי אותו כל כך הרבה, תכתוב, מקסימום נעשה לזה הלוויה מסודרת.

מה כל כך חכם בגישה הזו? דבר ראשון היא מאפשרת, היא מאפשרת לכתוב כל רעיון, אפילו הטיפשי ביותר (שהרבה פעמים מתברר כגאוני אחרי ליטוש קטן), מאפשרת לא לפחד לבזבז את הזמן על רעיונות גרועים, כי באופן רשמי זה מותר ובסדר ומאפשרת ליהנות מקופי שבטוח לא יעבור אל הלקוח, אבל אנחנו נשב ונצחק ממנו במשרד ואח"כ נגיד עליו קדיש.

דבר שני, היא משחררת את העבודה, אם הכל מותר ואין רעיון גרוע הלחץ נעלם והמוח משתחרר, בלי גבולות ומגבלות. רק ככה מגיעים הרעיונות הכי טובים ומבריקים.

והכי חשוב, הגישה הזו לא נותנת להתלהב מהרעיון ולהתאכזב אם הוא לא מתקבל, כי מעל כל רעיון, אפילו הגאוני ביותר, מרחפת האופציה להלוויה וכל מודעה עלולה להפוך למודעות אבל.

צורת החשיבה הזו כל כך עזרה לי, בזכותה מצאתי כח להגשים עוד חלום ולהתחיל לכתוב ספר, סיפור אישי, מאוד נוגע וחשוף. תמיד רציתי לעשות את זה, אבל פחדתי להשקיע כל כך הרבה מאמצים ואולי בסוף לא יצא מזה כלום, אולי לא יהיה לי אומץ להוציא אותו, וגם אם כן אולי הוא יצא ולא יצליח.

היום אני נהנה מעצם הכתיבה, כתיבה זורמת ומהנה, בלי לבחון ולדייק את עצמי כל רגע, בידיעה שיכול גם להיות שהוא לא יצא, וזה בסדר,  מקסימום הוא ישאר כספר זכרונות למשפחה ולחברים שלי, אחרי שאגיע ל-120 ויעשו לי הלוויה מסודרת.